שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל

 

מעגל השנה בקרב יהודי תוניסיה

 אפרים חזן

 

לוח השנה היהודי לוח חי הוא ותוסס, והוא עולה לא רק מדפי הלוח ומן התאריך, אלא מכל פינה ומכל זווית של החיים עצמם: מן התפילה בבית הכנסת, מן המוצרים הנמכרים בשוק ובמכולת, מהליכות הבית, הניקיון, הכנת הקישוטים, בניית הסוכה, ריחות המטבח, וממצב רוחו של אדם מישראל כובד ראש מאפיין את חודש אלול ואת הימים הנוראים, שמחת החג לקראת חג הסוכות ושמחת תורה, מאור הפנים בחנוכה עליזות והעליצות של חודש אדר ופורים, תחושת החירות בחג האביב, העצב של ימי ספירת העומר וקול התורה בחג השבועות ושלושת ימי ההגבלה לקראתו, צער החורבן והכאב בימי בין המצרים ותשעה באב, ומיד לאחריו תחושת ההקלה והתקווה לגאולה ושמחת ט"ו באב וחזר חלילה לקראת אלול.

 ראש השנה

מלבד התפילות והאיחולים לשנה החדשה המשותפים לכלל עדות ספרד והמזרח, הקפידו בתוניסיה על 'סדר הסימנים המיוחד ללילות החג ובעוד זמן היו מדפיסים דף מיוחד הקרוי 'ורקתצ לעסל' לאמור 'דף הדבש' ובו הקידוש לליל ראש השנה, סדר הברכות והסימנים  ותאריכים מסוימים.  במשך השנים נעשו דפים אלה עניין לאספנים.

       הכנה נוספת לראש השנה הוא טקס התרת נדרים הקיים בכל קהילות ישראל בתוניס  מתקיים הטקס בערב ראש השנה, ובג'רבה בארבעה פרקים: ארבעים יום לפני ראש השנה , לאמור בכ' באב, ארבעים יום לפני יום הכיפורים, היינו בראש חודש אלול בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים ואין צריך לומר שגם מעמד 'כל נדרי ' הוא טקס מיוחד של התרת נדרים.

סעודת ליל ראש השנה מתייחדת, כאמור, בסימנים המיוחדים או 'הברכות', זהו מנהג קדום הנזכר כבר בתלמוד(הוריות דף יב עמוד א): השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי. 'מעתה שאמרת שסימן הוא בעל משמעות יהא אדם רגיל לראות בראש השנה ' את המאכלים  האמורים ברשימה ששמותיהם מסמלים ברכה. על רשימה זו הוסיפו כהנה וכהנה מאכלים שדרשו את שמם או את תכונותיהם כסמל של ברכה.

       תפילת ראש השנה בתוניס מעוטרות בפיוטים המיוחדים שבמחזור תוניס, הפיוטים מאת גדולי המשוררים בספרד, ועל פי המנהג המאוחר הם נאמרים אחרי חזרת הש"ץ במקום שאינם מהווים הפסק בתפילה.

       את מנהג התשליך מקיימים בני תוניס ממקום שממנו ניתן לראות את הים, ובג'רבה נאמרו פסוקי התשליך ליד בורות מים המצויים מחוץ  לרובע המגורים, והקפידו שלא לעשות זאת בבורות המים המשמשים את צורכי היום יום.

 

יום הכיפורים

ברחבי תוניסיה הקפידו על מנהג הכפרות ומבעוד מועד דאגו לקנות תוגולים ותרנגולות כמניין בני הבית. את אלה מסובבים מעל לראשי האנשים ומכריזים זו כפרתי וכו' יש שעשו כך שלוש פעמים ויש שעשו כך שבע פעמים. מאחר שבאותו היום היו ידיהם של השוחטים מלאות עבודה תיקנו גדולי התורה כמה תקנות המבטיחות שחיטה כשרה וראויה, כגון בדיקת הסכין מדי פעם, או השגחה מיוחדת ועוד.

       בערב יום הכיפורים הביאו לבית הכנסת את נרות הנשמה לנפטרים ואף הדליקו נרות עבור בני המשפחה ורב האור בבית הכנסת.

       לקראת אמירת 'כל נדרי' שרים את הפיוטים 'לך אלי תשוקתי' ו'שמע קולי אשר ישמע בקולות' לאחר מכן 'מוכרים' את מצוות היום ובעיקר את החזקת ספר 'כל נדרי', מצוה הנקנית בסכום נכבד.  עם תום אמירת 'כל נדרי'  עורכים אשכבה לרבנים, לדיינים  ולגדולי התורה  החל ברב צמח צרפתי, שעלה לירושלים בשנת תט"ז  ועד לרב הראשי האחרון שנפטר, הרשימה מסתיימת בשמות שלושת הצדיקים הנערצים על כלל יהדות תוניסיה :  רבי יעקב סלאמה מנאבל, רבי פרג'י שוואט הקבור בתסתור ורבי יוסף אלמערבי הקבור באלחממא,  לאחר מכן נאמרת תפילת אשכבה לכלל הנפטרים על פי בקשת המתפללים.  הרשימה המקבילה בג'רבה פותחת בגדולי כלל ישראל, כגון רב האיי גאון, הרי"ף, רס"ג והרמב"ם. הרשימה המקומית פותחת ברבי אהרון פרץ ועד לאחרון גדולי התורה שהלך לעולמו.

       מערכת הפיוטים של יום הכיפורים, כמו זו של ראש השנה, במנהג תוניס שומרת על המבנה הקדום של מסגרות הפיוטים, כפי שנדפסו במחזור תוניס שיצא לאור במהדורות שונות,  ולאחרונה יצא לאור במהדורת צילום (של מהדורת ליוורנו תר"ד) נאה ביותר בידי אברהם הטל. הפיוטים מובאים במערכות שלמות ומסודרות, אך אינם נאמריםבתוך  התפילה אלא לאחר חזרת הש"ץ.

       בג'רבה, עיר הכוהנים, נהגו הכוהנים מנהגי שמחה למחרת יום הכיפורים זכר ליום טוב שהיה עושה כוהן גדול לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש, יום זה נקרא יום 'שמחת כוהן'.

 

חג  הסוכות ושמחת תורה

כדרכן של קהילות ישראל אף כאן הולכים מחיל אל חיל, ומיד לאחר יום הכיפורים מתחילות ההכנות לסוכות, ואכן, הזמן קצר והמלאכה מרובה בארבעת הימים שנותרו יש לבנות את הסוכה ולהכין צורכי החג, רוב  אנשי הקהילה הסתפקו בארבעת המינים שנקנו על ידי הקהילה ושימשו את כלל המתפללים. מבנה הסוכה היה עשוי מכפות דקל, ובתוניס קישטו את השער בענפי הדס, זכר לימים שבהם סיככו את הסוכה בענפי הדס.

       שלא כמו ברוב קהילות צפון אפריקה בג'רבה לא נהגו לומר הושענות בשבת, ובהושענה רבה נהגו להשמיע תקיעות שופר לפני קדיש תתקבל ולקראת סיום התפילה, זכר ליום חיתום הדין.

       מנהג מיוחד ליהודי תוניס בליל שמחת תורה שבו היו מוציאים את כל ספרי התורה מן ההיכל ומניחים אותם על ספסלים מיוחדים, וכך היו עד סביבות ראש חודש חשוון, אז היה מתקיים טקס 'קימאן הספרים'בחגיגיות רבה בשירה ובזמרה ברוב עם תוך הגשת כיבוד למשתתפים.

       מצוות היום מתמקדת בחתנים, חתן תורה וחתן בראשית מצוות אלה נמכרו בסכום הגון ונהגו לקנותם חתנים שהתחתנו באותה שנה, החתני הכינו סעודות מצווה לידידיהם ולמתפללי בית הכנסת.

 

 

 

 מחזור החיים

אפרים חזן

בצד השמחות של ימי חג ומועד ושל אירועי שמחה במעגל חיי האדם – ברית מילה, בר מצוה  נישואין – התנהלו להם חיי היום-יום על טרדותיהם ועל קשייהם , קשיים של פרנסה וקשיים של גלות, ובין אפיקים אלה זרמו החיים. האווירה מסביב וההווי העולה מחיים אלה היו בהם הרבה עליות וירידות כדרך כל חיי שגרה.

חיי השגרה לא זכו להילת המועדים ולנזר ימי השמחה המשפחתית, ובכל זאת יש שראו בהם את טעם החיים ואת עיקרם. דכרים שבאורח החיים, דרכי לבוש, דרכי האירוח, ניחוחות המאכלים, השמות המיוחדים לבני הקהילה, ואשר נקראו בפיהם עשרות פעמים ביום, גם הם על דרכי ביטויים וייחודם  חלק מדרך הדיבור והמשא ומתן בין אדם לחברו וכל אלה יחד יוצרים את ההווי, את השגרה ואת המייחד כל שבט ושבט.

ניחוחות וצבעים תחושות והרגשות – לא ניתנו לתיאור אלא בידי סופרים ומשוררים, ואכן פרקים אלה  ראוי להשלימם בעזרת קריאה נוספת בספרות יפה של יוצרים, הכותבים על אותה קהילה. ספרות מעין זו מעטה, אך היא צומחת ומתפתחת, וכבר יש בידינו פרקי זכרונות, סיפורים ושירים ראויים לשמם המחיים הווי ואורח חיים של קהילות ישראל. בדפים אלה נשתדל להציג את מחזור ה שנה ומחזור החיים על פי תחנותיה ם המרכזיות ובין תחנות אלה נשתדל למצוא מקום גם לאירועים שאינם קשורים לזמן מוגדר, ובכל זאת הם חלק בלתי נפרד ממעגלי החיים, כגון חנוכת בית וסיום מסכת וכיו"ב. אין צריך לומר, כי  נתאר בעיקר את המיוחד ליהודי תוניסיה, אך ייחוד זה אינו עומד לעצמו והוא חלק מן המסגרת השלמה של  הלכות, הליכות ומנהגים של כלל ישראל.

מחזור החיים

פרקי מחזור החיים לתחנותיהם תוארו בדרכים שונות  ובזוויות מגוונות בספרות החכמה ובשירה כך, למשל בפרקי אבות (ה , כא) 'בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם', וכגון באחד משירי הנגיד:

בשנה או שנתים לילד / רחישה יש כצפעוני נחשים

ובן עשר יקפץ בין אבותיו / בארץ כגדי בינות תישים

ובן עשרים אהוב ללב ואוהב / להתפאר ומתהדר לנשים

ויתנאה ויתגאה בכוחו / ושחרותו והודו בן שלושים…..

(ח' שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, א-ד, ירושלים תשכ"א ,א, עמ'131)

כך בראייה של התנא, כמורה וכמחנך, המציין את שלבי ההתפתחות וכך בהסתכלות אירונית חריפה של משורר על אפסות האדם ועל חייו הכלים והולכים.

כאמור, תיאורנו מבקש לסקור את מחזור החיים לא על פי שנות האדם, אלא על פי תחנות חייו מעת בואו לעולם.

לידה וברית מילה

'שלושה שותפים הן באדם הקב"ה אביו ואמו' (קידושין ל ע"ב). שותפות זו אומרת ,כי לידה מרוממת את ההורים למדרגה שאין למעלה הימנה, ומאחר שאדם באשר הוא רואה בילדיו את המשכיותו בעולם ואת הנצחתו נעשית הלידה למאורע חשוב ביותר, שהציפייה אליו רבה ומרגשת. לפיכך מתייחסים מנהגי הלידה גם לתקופה שלפניה.

מנהג הוא בין יהודי תוניסיה,  שהאב לעתיד המצפה ללידת אשתו משתדל לזכות במצוות פתיחת ההיכל להתפלל ולסמל לידה מוצלחת וחלקה ולקשור את הלידה להוצאת ספר תורה. ובהזדמנות זו יכול האב לעתיד לכוון בבקשה 'ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך' (= ותיתן לי בנים זכרים העושים רצונך),  במסגרת  התפילה 'בריך שמיה דמארי עלמא', שאינה אלא קטע מן הזוהר, הנאמרת  קודם הוצאת ספר תורה. יסוד זה המדגיש את מוטיב היציאה  בשלום של הוולד ממעי אמו משתקף גם במנהג שבעת הלידה, שהייתה לרוב בבית היולדת ובעזרת המיילדת עומד האב ליד המזוזה, רמז ליציאה, וקורא בספר יונה, אשר נחלץ ממעי הדגה.

מנהג מעניין אצל יהודי ג'רבה  מעביר את אירוע הברית מן התחום המשפחתי למעגל הלאומי, והופך את הברית לעניין לכל הקהל כולו. פעמיים בשנה בשבת שלפני ראש חודשחשוון ובשבת שלפני חודש אייר מכרו בבית הכנסת לקהל הרחב את המצוות והכיבודים הקשורים לברית המילה, וכאלה היו רבים, כגון החזקת רגל התינוקהחזקת הכוסות, החזקת כלי המילה, רחיצת ידי המוהל, וכיו"ב. על ידי ההכנסות אלה סייעו בידי 'בעלי ברית' נזקקים באמצעות קופה מיוחדת היא קופת 'ברית מילה'.

מיוחדת היא השבת שלפני הברית. חגיגיות רבה אופפת שבת זו, והיא נקראת שבת 'סימן טוב', על שם הברכה המקובלת בפי בני הקהילה ללידת בן. מרכז השמחה הוא בבית הכנסת בעת העלייה המיוחדת ל'אבי הבן'. פיוטים שונים מושרים לכבודו של  אבי הבן ולכבוד הקרובים לו. מהם נציג שתי מחרוזות המשקפות את המעמד מתוך פיוט ל'אבי הבן', שכתב ר' אהרון פרץ בן המאה הי"ח מג'רבה:

אבי הבן הבן קום עלה מהרה / ושא קולך והרם

ופתח בשירה ובזמרה / בנגונים ושירים

לאשר שחקים ברא / ויצר כל יצורים

תולה ארץ על בלימה / וקרא שם ה'

ופחד מפניו באימה / יברכך ה'

מחרוזת זו מתייחסת בעיקר לעצם העלייה לתורה  וקוראת לשיר ולשבח לקב"ה על חסדו ולהללו על גדולתו. העניין המיוחד של השבת נרמז בלבד בכינוי 'אבי הבן'. כנגד זה המחרוזת האחרונה כבר מתייחסת לעניין עצמו והיא כולה ברכה לרך היילוד ולהוריו:

נאור חוס על בן הילוד / יחיה ויאריך ימים

לבו ביראתך יחמוד / ברכיך הנעימים

יזכה  למשנה ולתלמוד / וסודות הסתומים

אז ישמח אבא ואימא / באיש ירא את ה'

יהללו בחדוה תמימה / ויברכו את ה'

הברכה משקפת את השאיפה לגדל בן לתורה, ואת הדמות של תלמיד חכם הזוכה ללימוד הגמרא ואף לימודי זוהר וקבלה, המכונים כאן 'סודות הסתומים'.

לאחר השבת מתחילות ההכנות לברית עצמה, וראשיתם בלילה, אור ליום הברית. הוא ליל ה'זוהר', הנקרא על שם פסקה מןם הזוהר שיש בה מעניין המילה, שנהגו לקרוא בערב זה, כך בג'רבה, בתוניס קראו לערב זה בשם 'בילאדא' כלומר ליל שימורים. ללילה זה הוזמנו קרובים וידידים והוגש להם כיבוד ואף סעודה, על פי מיטב המסורת התוניסאית, בצד הכיבוד  שרים פיוטים שונים מעניין המילה, ונאמרים דברי תורה ודברי ברכה, וכאמור גם קטע מן הזוהר. יש אף שנהגו סדר לימוד כל הלילה כולו, כסגולה לשמירה על הוולד.

טקס דומה של לימוד, שירת פיוטים וסעודת מצווה היה  מתקיים בתוניס בלילה השלישי  (תלת לילה) לאחר המילה, שכן מקובל שהיום השלישי למילה היום היום הקשה והכואב ביותר, וזאת על פי הפסוק 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים' (בראשית לד, כה). הטקס הוקדש לאליהו הנביא מלאך הברית ועל כן ההזמנה לא מפורשת כדי שלא תהפוך למעין נדר  בגלל מקומו של אליהו הנביא בעניין.

בטקס הברית עצמו בולט מקומו של כסא אליהו הנביא, שעיצובו הנאה הפך להיות אתגר לכל נגר אומן. נשים עקרות נהגו לשבת תחת כיסא בעת הברית כסגולה לכך שייפקדו בבנים. אל הברית מתאספים המוזמנים. ו שרים פיוטים  לברית מילה. אחד הפופולארים שבהם הוא הפיוט 'אערוך זמר תוך מקהלות' לר' משה בוג' נאח. ה פיוט מתאר את הנימול לקראת המילה משגר לו ברכות לבריאות ולאריכות ימים, וכי יזכה לגדול ולראות בוא גואלץ המשורר העומד בעת המילה ליד המוהל מוצא לנכון לחזק את ידיו לעשות מצוותו ביד אמונה ובמומוחיות. הוא אומר בדאגה, אך גם בקורטוב של חייוך ' מוהל, לאט לנער / וראה איך תחזיק בתער / לכרות עורלה  בבלי צער/  לזרוק אל גבעת הערלות' ומאחר שהזכיר את הצער הוא מבקש מן הקב"ה כי ישמור על הנער וישלח רפואה שלמה. סעודת המצוה שלאחר המילה כמו הסעודה שנערכה בתוניס ביום השלישי לאחר המילה נקראה 'סעודת אליהו', אשר רוחו הטובה ריחפה על  בעלי השמחה מאז הלידה ועד לסעודות שלאחר המילה. מכאן ואילך לא ימוש שמו של אליהו הנביא מפיה של תוניסיה ביחס לשמירה על בנה, על כל נפילה קלה או חשש כלשהו ישמע הבן מפי אמו 'אליהו הנביא עמך'. 

חינוך ולימוד תורה

בדורות האחרונים נתקיימו בקהילות תוניסיה שתי מסגרות חינוך זו ה'מודרנית' במסגרת האליאנס ובמסגרות אחרות, כאן מערכת הלימודים הייתה על פי הדגם המוכר: ילד נכנס לבית הספר בגיל חמש-שש ועולה מכיתה ךכיתה בתום שנת הלימודים במסגרת זו נתנו מקום נכבד ללימודים כלליים ומקום מרכזי לתרבות צרפת וללשון הצרפתית, ואין צריך לומר כי לכלמקצוע היה המורה המיוחד לו. כנגד זה מסגרת החינוך המסורתית הייתה מסגרת רב גילית והטרוגנית,  הילד הגיע ללימודים ברגע שהיה מסוגל לכך מבחינת השמירה על הניקיון והיכולת לשמור על ריכוז לזמן סביר. לימודים אלה התקיימו בבית הכנסת בדרך כלל,  ומורים בעלי שם טוב קלטו ל'כיתתם' עשרות תלמידיהם בגילאים שונים ורמות התקדמות שונות. קצהב ההת קדמות היה אישי לחלוטין והתלמיד עבר משלב לשלב על פי כשרונותיו והתקדמותו. תלמיד לא עבר לשלב  מתקדם אם לא היכיח שליטה בשלב שעמד בו לשביעות רצון המלמד. ההוראה הייתה יחידנית,  והרבי לימד כל אחד מתלמידיו באופן אישי. בזמן זה היו התלמידים אמורים לשנן מה שהם למדו כבר, כל אחד לפי פרקו. שלבי הלימוד היו ברורים לגמרי, כפי שתיאר זאת מיכאל כהן – לימים אחד ממתווי הדרך בהוראת הקריאה בארץ במשך שנים רבות. { מ' כהן, 'זכרונות מהחדר בג'רבה', בתוך א' שטאל (עורך) עדות ישראל – פרקי ספרות הוי והיסטורי,תל אביב תשל"ט, עמ' 422 – 425.}

השלב הראשון הוא הקניית האותיות…השלב השני הוא הקניית התנועות וצירוף התנועות לאותיות, השלב השלישי הוא צירופי הברות והשלב האחרון הוא חיבור חלקי המילה לימלה שלמה. משקנה התלמיד את יסודות הקריאה הוא עובר לשלב ה'פרשה' היינו לימוד החומש על פי פרשת השבוע ובטעמים המיוחדים ללימוד, השלב הבא הוא שלב ה'שולחן ערוך', כלומר לימוד הלכה, השלב הגבוה ביותר הוא לימוד הגמרא, ההתקדמות בשלב זה ודרגותיה היא מן הקל אל הכבד ועד לכך שהתלמיד עולה למעמד של 'מעיין', כלומר למדן מוכר.

סדרי חינוך אלה יקרים היו בעיני בני הקהילות שנהגו בהם, עד כי רבי משה כלפון הכהן מוצא לנכון לתארם במפורט ולהגן עליהם מפני דברי ביקורת שונים, וזה תיאור הדברים בלשונו המיוחדת של רבי משה כלפון:

מתוך ברית כהונה או"ח ערך לימוד יג

חלק מן החינוך של התלמיד המתקדם היה להרגילו ולאמנו בכתיבת חידושי תורה.

בר מצווה

בהגיע הילד לגיל חינוך כשהוא בן שש שבע  קנו לו הוריו טלית גדול והוא התעטף בו בעת תפילת שחרית, וכך  יכול היה להזדהות  עם כלל הציבור ולחוש חלק ממנו.

בהגיעו לגיל מצוות הוא הופך להיות חלק מן הציבור ממש והוא נחשב, כמקובל בכל עדות ישראל לבר מצוה הנמנה עם הציבור לכל דבר שבקדושה, מעמד זה נחגג ברוב שמחה. החגיגה  עשויה להתקיים במועד נוח, ולאו דווקא מיד עם ההגעה למצוות, ובדרך היא מתקיימת בימי שני או חמישי ימים של קריאת התורה, כך שההורים זוכים לראות את בנם עולה לתורה ביום שמחת לבו. החגיגה מתחילה עם טקס התספורת הנערך ערב  החגיגה בביתו של הנער. לטקס זה הנער מזמין את ידידיו וחבריו, הזוכים אף לתספורת חגיגית באותה הזדמות, ולאחריה לסעודת שמחה עם כל המוזמנים. טקס התספורת יש בו כדי לסמל מעבר מילדות לבגרות בדרך שטקס התספורת הראשונה מסמל בחברות שונות את המעבר מינקות לילדות, ברם בעניין הבר מצוה מכין הטקס את הנער לקראת הנחת תפילין והתספורת היא בבחינת הסרת השיער המיותר לקראת הנחת תפילין של ראש, אשר לגביהם שיער ארוך הוא חציצה בתפילין ואינו רצוי.

עיקר החגיגה הוא בעת התפילה, הנחת התפילין והעלייה לתורה, בהם מתבטאת בגרותו של הנער ובואו בקהל ישראל כשווה בין שווים. השמחה מתחילה עם ההליכה לבית הכנסת, כאשר חבריו וקרוביו מלוים אותו בפיוטים ובזמירות, בעת עלייתו לתורה מזליפים מי בושם על הקהל, ווקריאת התורה כמו גם התפילה מתנהלות בחגיגיות יתרה, לאחר התפילה מתקיימת  בבית הנער סעודת שמחה על קערת קוסקוס דשנה ועשירה.

בין הפיוטים המושרים לכבוד בר המצוה 'אומצו' כמה פיוטים לחתן שיש בהם תכנים המתקשרים לעניין בר  המצוה כגון הפיוט: אם חכם לבך בני /ישמח לבי אז גם אני //                                 קח אמרי אתך בני/ שמור ואמור הנני, שיר שיש בו זירוז לנמען ללכת בדרכי אבות.

חתונה

שמחת החתונה מתחילה שבוע ימים לפני החתונה עצמה על ידי שליחת מתנות וביקורים הדדיים להיכרות ולהעמקת הקשר בין המשפחות שמונה ימים לפני החתונה שולח טנא מעוטר ומצופה ובתוכו מתנותיו לכלה ולמשפחתה: נעלים, בשמים שונים, פירות יבשים וחינה בצירוף שני נרות גדולים שיודלקו בליל החופה. ימי ההכנה לחופה וימי המשתה מתאפיינים בכמה  בכמה משחקים משעשעים ועם זה סמליים: בשבת שלקראת החופה מוזמנים החתן וחבורת מרעיו אל בית הכלה למשחק כטפאן אדג'אג' – חטיפת התרנגולת הורי הכלה מסתירים תרנגולת ממולאה ומבושלת ועל החתן וחבריו לגלותה, כשחבריו עוזריםלו ולעתים מבלבלים אותו, המגלה את התרנגולת זוכה לתשואות ולקריאות שמחה, ורק אז מסבים לסעודה המיוחדת הזו, משחק זה הנראה כשעשוע  גרידא הוא כנראה מנהג קדום ביותר המתחבר אל הנאמר בתלמוד (גיטין נז ע"א) ' אתרנגולא ותרנגולתא….דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר פרו ורבו כתרנגולים', כלומר המנהג היה שבצאת חתן וכלה היו מוציאים לקראתם תרנגול ותרנגולת, סימן ברכה פרו ורבו כתרנגולים, ויש לזכור כי בעברית התרנגול נקרא 'גבר' ונסמכת לכך הברכה 'הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה' מתוך ברכות השחר ( על פי איוב לח, לו) משחק אחר מתקיים ביום החמישי לאחר החופה בביתם של בני הזוג הצעיר, זהו משחק חיתוך הדג שהוא מעין תחרות בין החתן והכלה מי יצליח לחתוך את הדג מהר יותר ויפה יותר במהלך המשחק משתדלים הנוכחים לעודד את הכלה ולהפריע לחתן בכך שנותנים לו סכין קהה וכיו"ב, הכלה מנצחת לצהלת המסובים, גם משחק זה עניינו הפריון  המסומל בדג ויחד עם זה מציין הדג סגולה נגד עין הרע.

בג'רבה מתחיל סדר החתונה ביום שני, תשעה ימים לפני החופה הנערכת ביום רביעי, כמו בימי המשנה, הרכב המתנות כאן שונה והוא כולל ככרות לחם, ביצים יין,חיטים דגים מבושלים, בני משפחת החתן מגיעים לבית ונהנים יחד מן הסעודה. וכך נמשכים חילופי המתנות והביקורים ההדדיים עד לטקס בחינה. האירועים הללו מלווים בשירת נשים מיוחדת ובמפגשים עם החתן מושארים לכבודו שירים ופיוטי חתנים.

טקס החינה עצמו מתקיים ברוב הדר בבית הכלה ומתחיל בלילה בטחינת החינה בידי אם החתן ונמשך למחרת כשאישה המומחית לדבר מושחת את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה תוך שהיא יוצרת עיטורים שונים בעזרת סרטים ו'חובשת'  את הכלה כדי שהחינה תחזיק מעמד עד ליצירת הצבע המיוחד. כל הפעולות והטקסים הללו מלווים בשירת נשים ובכיבוד לאורחים ולמוזמנים. בלילה מתקיים טקס קצר של נתינת חינה על כף ידו של החתן.

למחרת, אור ליום רביעי, מתקיים טקס 'עטרת חתנים' שבו מקיפים את ראש החתן בעטרה מיוחדת, ומאחר שרבים הם הקופצים על מצווה זו חוזרים על כך פעמים אחדות. בתוך כך שרים את שיר החתנים 'ירח יקר מלא' לרבי פרג'י שוואט, ומבליטים את השורה 'על ראש חתנים כתר ועטרה'.

ביום רביעי רבה התכונה ורבות ההכנות לקראת החופה המתקיימת בלילה. לעת ערב מוציאים את הכלה בתהלוכה רבתי מלווה בשירים ובזמירות בכלי זמר. בהתקרב הכלה לבית החתן עולים החתן ושושבינו, ושומטים ארצה שני כדים: האחד מלא מים והאחר ריק, ואלה מתנפצים בקול תרועה לשמחת המלווים. בהגיע הכלה לפתח הבית היא שוברת ביצה על ??? הבית בצד המזוזה ואחר כך נכנסת לחדר המיועד לה. בינתיים מתקיים טקס התספורת לחתן המלווה, אף הוא בשיר וזמר ובתרומת מטבעות לספר. עם תום הטקס מְלֻווה החתן לתפילת ערבית בבית הכנסת ושוב בתהלוכה בשיר ובזמרה ובכלי נגינה. עם סיום התפילה מלווים את החתן לביתו לטקס החופה ולסעודת מצווה המתקיימת ברוב שמחה וזמרה. שמחה זו נמשכת כל שבעת ימי המשתה, וכל סעודה מסתיימת בשבע ברכות החתנים.

מיוחדת היא שבת החתן הנקראת שבת 'ואברהם זקן', על שם הקריאה המיוחדת בתורה הקוראת לחתן בעלייתו. בתוניס ובג'רבה מוציאים בשבת חתן שני ספרי תורה, באחד קוראים בפרשת השבוע כרגיל ובאמצע עולה החתן לתורה ואז קוראים לו מתוך פרשת 'חיי שרה' את הקטע המתחיל במילים 'ואברהם זקן', שבו מצווה אברהם את העבד ללכת לארצו ולמולדתו ולקחת משם אישה ליצחק. מאחר שהמנהג קדום ביותר נשתמרה עם מנהג זה גם קריאת תרגום אונקלוס לאחד מפסוקי הקריאה. לכל פסוק בקריאת התורה ובתרגום אף חוברו שירים קצרים המתקשרים לפסוקים. בתום הקריאה זוכה החתן, כמקובל בכל קהילות ישראל, במטר סוכריות שהילדים אוספים בחדווה. בתום התפילה מלווים את החתן לביתו בשיר ובזמר. לסעודת השבת החגיגית שאליה מוזמנים ידידים וקרובים בתום ברכת המזון נאמרות שבע הברכות לחתן.

 

אבלות

מיד עם הפטירה מניחים את הגופה על הרצפה, מכסים אותה בסדין ומניחים עליה כיכר או פרוסת לחם ומסמר. מכסים בסדינים או בשמיכות את כל המראות שבבית, ושופכים את כל המים שנמצאו בכלים השונים שבבית בשעת הפטירה. מעמידים ליד הגופה שני נרות גדולים, אחד ליד ראש הנפטר ואחד לרגליו וקוראים תהילים.

            ההלוויה נקראת 'מטאה' (מיטה, על דרך מלווים את המיטה שבמשנה) ובשעת ההלוויה אומרים את הפיוט 'קול ברמה נשמע' וממשיכים ב'עת שערי רצון'. בהלוויה של אישה אומרים 'אשת חיל' בניגון אבל, אך כאשר מת אדם בשיבה טובה, מוסיפים פיוטי שמחה, כגון בר-יוחאי. נושאים את הארון על הכתפיים עד מקום הקבורה, עושים הקפות מסביב לארון ומחלקים צימוקים ופירות יבשים לשם ברכה. יהודי שנרצה מלווים אותו בצעקות 'אל נקמות ה', אל נקמות הופיע', ונושאים את ארונו כשל ארונו של רב.

בחזרה מבית הקברות אוכל האבל סעודת הבראה של לחם וזיתים. במשך ימי השבעה מתפללים בבית האבל יום יום בציבור, בין בחול ובין בשבת. האבל אינו יוצא מביתו לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה, פרט ליום השבת. כל ערב דורשים בבית האבל למנוחת הנפטר פרט לליל שבת.

            בג'רבה ובתוניס נקראת השבת הראשונה שלאחר הפטירה 'שבת הדרש'. קרובים וידידים באים לנחם את המשפחה. הרב נושא דרשה ולומדים משניות. השבת הרביעית שלאחר הפטירה נקראת 'שבת דרש החודש' ונוהגים בה כבשבת הדרש. בשבת השלישית שבחודש האחד עשר אחרי הפטירה עורכים את 'דרש השנה'. בכל ה'דרשות' האלה דואגת המשפחה להדפסת מודעות מיוחדות, כדוגמת מודעות האבל, המודיעות על מועד הדרשה. היום שבו מסתיימת שנה מלאה מיום הפטירה נקרא 'פטירה'. ביום זה מעבירים את ה'קאנדיל' (הנר), שהודלק בבית הנפטר משעת הקבורה, אל בית הכנסת לזכר הנפטר. שם מדליקים אותו בערבי שבתות, בראשי חודשים ובמועדים.

            בג'רבה נוהגים לעשות ארבע 'פקידות' (פקידה = זכירה והזכרה) – בתום השבעה, אחרי החודש הראשון, אחרי החודש האחד עשר ובסוף השנה. בקביעת שלוש הראשונות הולכים אחר יום הקבורה, ואילו בקביעת האחרונה הולכים אחר יום הפטירה, וגם יום הפקידה (יארצייט) השנתי הוא על פי יום הפטירה. ב'פקידות' של אמצע השנה לומדים למנוחת הנפטר 'עין יעקב', ואילו ב'פקידה' של השנה קוראים את הסדר הידוע – משניות מתורת הקרבנות, אדרא זוטא ותהילים. סדר זה מחולק לעשרה ספרים, שכל ספר מכיל חלק קטן ממנו. את עשרת הספרים מחלקים למניין אנשים.

 

סגור לתגובות.