תוניסיה – קווים כלליים

ד"ר חנה כהן פרז*

  תוניסיה היא המדינה המזרחית והקטנה מבין ארצות המגרב, בעלת מבנה צר וארוך, מה שהקל על היווצרותו של שלטון ריכוזי והתקשורת סדירה בין האזורים השונים. מקום מושבו של השלטון הריכוזי היה בעבר בערי הבירה – קרתגו בתקופה הקדומה, קירואן בראשית הכיבוש הערבי ותוניס עד לימינו אנו.

 רוב אוכלוסיית המדינה מרוכז בערים לאורך חופיה הארוכים הפונים אל הים התיכון והפתוחים אל המערב. חופים אלה משכו כובשים רבים ברוב התקופות.

במרכז תוניסיה, בפתח המדבר, נמצאים שלושה נווה מדבר שסביבם, ככל הנראה, התפתחה ראשית התרבות מהתקופה הניאוליטית. אותה אוכלוסיה היוותה נקודת אחיזה של התרבות הבֶּרבֶּרית,  אלה שבאו מהמזרח המצרי ואלה שבאו מחופיה של צפון אפריקה, אשר החלו לנוע פנימה כבר באלף השלישי, כשהם נמלטים מהשינויים האקלימיים של הסהרה שגרמו להתייבשות הולכת וגוברת. 

מבחינה גיאוגרפית קיים שוני ברור בין צפונה של תוניסיה לבין דרומה. הצפון, מהווה כשליש מכל שטחה של המדינה והוא האזור הפורה ביותר, בעל מזג אוויר נוח ובו חיו כשני שלישים מאוכלוסיית תוניסיה.

הדרום מהווה שני שליש משטחה של תוניסיה וכולל בתוכו חלק גדול מהסהרה אשר השקייתו נובעת בייחוד מהנווה מדבר הגדול: "שאוט אל ג'ריד" ובו מאוכלסים כשליש מהאוכלוסייה המדינה בעיקר שבטים בֶּרבֶּרים.

ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתוניסיה אינו ברור דיו. אך לפי המסורת שבעל-פה היו אלה הפניקים שהביאו לאזור את היהודים הראשונים מארץ ישראל. ממצאים ארכיאולוגים מאששים את הימצאותם של יהודים בתקופה הרומית. תגלית חדשה בעלת חשיבות רבה מעידה על נוכחותם של היהודים בתוניסיה בתקופה קדומה: מוזאיקה המתארת מנורה הדומה לאלה שנמצאו בבתי הכנסת עתיקים, מעידה על מקום קדוש ליהדות. ממצא זה התגלה בשנת 2007, בקליביה, כ – 110 ק"מ דרומית לתוניס.

באי ג'רבא – שרידי בית כנסת עתיק שנמצא בחורבות העיר העתיקה מאששים לכאורה את הסברה כי הישוב היהודי באי קדום, וכי ייתכן כי הוא מן התקופה הסמוכה לחורבן בית שני.

הכיבוש הערבי המוסלמי של תוניסיה בשנת 669 לספירה, שינה את גורלה של המדינה הבֶּרבֶּרית ביסודה והיא אימצה לעצמה את האסלאם ואת השפה הערבית. וזאת לאחר מאבק ממושך המונהג על ידי "הכהנה" [ La Kahena], מלכת ה- "הרי היורה" באלג'יריה. ההיסטוריון אבן- ח'לדון יחד עם רבים אחרים, טוען שהיא הייתה יהודיה.

 היווסדותה של קירואן על ידי הערבים בשנת 670 וביסוסה של העיר הביא לשגשוגה של אחת הקהילות היהודיות החשובות בצפון אפריקה- היא קהילת יהודי קירואן. היא  הייתה מורכבת מיהודים בעלי אופי עירוני, ידעה ימי שגשוג ופריחה רוחניים ותרבותיים שנמשכו עד המאה ה-11.

 קהילה זו הצמיחה מקרבה חכמי תורה רבים ששמם נודע ברוב הקהילות היהודיות בעולם: רבי דונש בן תמים בן דורו של הרב סעדיה גאון. רבנו חננאל (965-1055) בן חושיאל, אביו, רבי חושיאל מחכמי הישיבה בסורא ששמו נקשר באגדת ארבעת השבויים שנמכרו לעבדים ונפדו על ידי קהילות שונות.

רבנו נסים בן יעקב (סביבות 990-1057), שכונה "איבן שהין", "נסים גאון" או "רבנו נסים". רבנו נסים היה תלמיד חכם משכיל ובקי בספרות הפילוסופית באותם הימים. הוא עמד בקשר מכתבים עם חכמי ספרד כגון: רבי שמואל הנגיד שיש הטוענים כי היה ביניהם קשרי חיתון ואחרים. הוא סייע להעביר את ספרות הרבנים מבבל לספרד. הוא זכה להוקרה ולהכרה מצד גאוני בבל ומצד חכמי ספרד.

רבנו נסים חיבר מספר חיבורים על התלמוד הבבלי ועל עניינים תורניים נוספים. הבולט שביניהם הוא "חיבור יפה מהישועה" האוגד בתוכו סיפורים ואגדות אותם אסף ממקורות תלמודיים גאונים וממקורות זרים.

 במחצית השנייה של המאה ה – 11, חרבה קירואן על ידי הפולשים הערבים. הכליף שישב במצרים, שלח  את כנופיותיו- בדואים שמקורם מערב הסעודית, על מנת "לעשות סדר" במדינה, בה הבֶּרבֶּרים תבעו את עצמאותם. כנופיות אלה אסלמו בכוח כל מי שלא היה מוסלמי. המדינה חרבה ברובה וקירואן נהרסה עד היסוד [1057].

הקהילה היהודית הנרדפת חדלה להתקיים, התפזרה לערי החוף כמו מהדיה, סוס ותוניס.

קירואן נבנתה מחדש [1270], והוכרזה עיר קדושה לאסלאם והשהייה של היהודים בה נאסרה באופן מוחלט.

בתחילת המאה ה– 13 הפכה תוניסיה לעצמאית עם היווסדותה של השושלת החפסידית שהפכה את העיר תוניס לעיר בירתה. ובעזרת המסחר היא התפתחה במהירות. תקופה זו הייתה לתקופת חסד למיעוט היהודי שהורשה לקיים את מנהגי הפולחן שלו על אף היותו תחת חוקי ה"דימה", והוגדר כבן חסות.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-16, מעטים הממצאים המשקפים את חיי הרוח והכלכלה של יהודי תוניסיה. על אף הגעתם של מגורשי ספרד לתוניסיה שככל הנראה חוללו בה תמורות רבות, אין לנו עדיין ממצאים מספקים כדי לתת תמונה שלמה.    

תקופת זו של דממה כמעט מוחלטת, ממתינה לחוקרים זריזים שיאירו את עינינו.

ב– 1574 תוניסיה הפכה ל"פחליק" של האימפריה העותומאנית ובהדרגה הפכה לאוטונומית, בתחילה תחת שלטון ה– 'דַאים' ולאחר מכן תחת שלטון ה– 'בֵּאים'.

בתקופה זו נטלו היהודים תפקיד חשוב בסחר חליפים וביחסים עסקיים עם אירופה. הם  שמשו כמתווכי מסחר ובשחרור נוצרים מהשבי מידי שודדי הים. מלבד עיסוקם בסחר פנים וחוץ, טבעו מטבעות והיו אחראים על בקרתם אצל השלטונות.

השלטון העותומאני ייחס חשיבות רבה ללבוש של החברה; משום שחברה זו הייתה מורכבת ממגוון של קבוצות אתנו-דתיות. על כן התלבושת כולה או פרטים מסוימים ממנה העידו על השתייכות דתית או מקצועית של האדם וגם על זכויותיו על פי החוק. בתוניסיה התלבושת הבסיסית אמנם הייתה זהה לכולם אך על היהודים נאסר להדר בלבושם וחויבו בפרטים מסוימים המבחינים בינם לבין המוסלמים. המגמה הכללית הייתה להגביל בגדי היהודים לגוונים כהים שחורים וכחולים כהים.

המפגשים בין שתי האוכלוסיות היהודית והמוסלמית, אירעו במספר רבדים, לרוב עממיים. במגע היומיומי עם המוסלמים בשטחי מסחר ובשווקים, התקיים דו-שיח שוטף בערבית, דבר שהקל על המגעים בין האוכלוסיות ועל השתלבותם של היהודים.

השפה הערבית שימשה את היהודים כשפת מסחר לצידה של השפה העברית ששימשה כשפת לימוד, תפילה ושירת קודש.

אימוץ השפה הערבית ושילובה עם השפה העברית יצרה "שפת גדר" חדשה, השפה היהודית-ערבית שתמלא תפקידים מגוונים ביצירה בספרות בשירה ובשפת היום יום.

אורח החיים של החברה היהודית בתוניסיה היה שימת דגש על השכלתם של הבנים: שאיפת המשפחות הייתה שהבנים יהיו רבנים, מנהיגי חיי רוח וחברה ורופאים.

הצפייה לביאת המשיח שיקבץ את פזורי הגולה המתמשכת לארץ הקודש, פיעמה במעמקי ליבם.

במשך דורות רבים הבנים קיבלו השכלה דתית מגיל ארבע או חמש ב"כותב" ועד לבגרותם. ילדים אשר בלטו בחריפותם השכלית נותבו לעסוק בהנהגת הקהילה והאחרים למקצועות חופשיים ולמסחר.

המאה ה-17 התאפיינה בהתעצמות הגירתם של יהודי הקהילה הפורטוגזית מליבורנו אשר באיטליה, לתוניסיה; במרוצת השנים הם הגיעו לכדי עשירית מכלל אוכלוסיית היהודים. השתלבותם של הליוורנזים המכונים גם בשם 'גרנה' לוותה במאבקים רבים שעניינם כלכלה ואחיזה במשרות מפתח.

בשנת 1741 כבר שומעים על שני ראשי קהילה: רבי אברהם טייב בראש קהילת "התואנסה" ורבי יצחק לומברוזו בראש קהילת "הגראנה".

ההפרדה בין שתי הקהילות הייתה בכל תחומי חיי הארגון של הקהילה היהודית ונמשכה עד ל-1944.

יש הסוברים כי הקונפליקט בין שתי הקהילות היהודיות "התואנסה" וה"גראנה", לא היה בעיקרי הדת היהודית אלא באיום "החילוניות" שהיוו הגראנה בעיני התואנסה, איום ממשי להתבוללות.

ה"גראנה" בלטו במראה האירופאי שלהם. הם היו גאים במוצאם, בתרבותם ובהשכלתם. הם היו רופאים, עורכי דין, ידעו מספר שפות והיו סוחרים בפנים הארץ ומחוצה לה.

 שלב של התחדשות מואצת התחיל במאה ה-18. עם השינויים המשמעותיים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה החלו להיווצר בתוניסיה בתקופה זו שני מרכזי רוח: האחד בעיר תוניס אשר השפעתו הייתה על הקהילות היהודיות בצפון ועד העיר  צפאקס, והשני באי ג'רבא אשר השפעתו הייתה על הקהילות הדרומיות מצפאקס (כולל) עד לקהילות הדרומיות ביותר.

בשלב זה האי  הג'רבא  היווה מרכז רוחני חשוב ללימודי היהדות, ואף העמיד בסימן שאלה את ההגמוניה של המרכז היהודי בתוניס הבירה. המקורות ההיסטוריים אינם מבהירים כיצד זכתה ג'רבא לעלות לגדולה. אולם המסורת שבעל-פה קושרת את צמיחתה הרוחנית במאה ה-18- לבואו של ר' אהרון פרץ.

לעומת אורח החיים בתוניס וסביבתה שנטה לכיוונים משכיליים, אנו עדים למגמות שונות במקצת באי ג'רבא וסביבתה. עם הרחבת הלימוד התורני התפתחה באי ג'רבא ספרות יהודית ענפה בלשון הערבית-יהודית בכתב ובעל פה.

הספרות כללה: א. ספרות רבנית מגוונת כגון: השו"ת, התפסיר, השרח, ספרות המוסר והדרוש, שירת קודש ועוד.

ב. ספרות עממית בכתב ובעל-פה.

הסיפורת שבכתב מאגדת בתוכה סיפורי מעשי צדיקים שתכליתה מוסר ויראת ה' והחכיאת-סיפורי מעשיות. הסיפורת בעל-פה שנושאיה בדרך כלל נשים, כללה שתי קבוצות והם: סיפורת הכוללת מעשי צדיקים ו'כרייף' והשנייה שירה האוגדת בתוכה שירת חול ושירת קודש- המכונה ג'נא  נביין'.

כפי שמגמת השוני בין קהילות הצפון והדרום ניכרה באורח החיים ובנטיות הקהילות לכיוונים שונים, כך גם במאה ה-19 כאשר הגיעו הצרפתים לתוניסיה והביאו 'בכנפיהם' את בשורת ההשכלה, גם כאן ניכרו שתי מגמות ברורות. בעוד הקהילה היהודית בתוניס קיבלה את כניסת התרבות הצרפתית באהדה רבה, קהילת יהודי ג'רבא נלחמה מלחמת חורמה בהשפעת תרבות זו על הרחוב היהודי.

בעיני הצרפתים  היהודים האוטוכטוניים בתוניסיה נחשבו "ערבים יהודים"; על כן הצרפתים התערבו בכל תחומי החיים הקהילתיים. בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, הצרפתים הרחיקו לכת עד כדי כך שהתערבו בדבר מינויו של רב ראשי של תוניסיה רבתי ודרשו למנות לרב יהודי צרפתי מטעמם. החלטה זו עוררה התנגדות נחרצת ותגובת הקהילה היהודית לא אחרה לבוא: נכתבה פטיציה שקראה לכל היהודים להתנגד למהלך זה ועליה חתמו רבבות דבר שהביא לניצחון הקהילה;  וכך נבחר רב ראשי אוטוכטוני לתוניסיה, הרב יוסף גז ז"ל, אשר כיהן כרב ראשי של המדינה כולה, משנת 1928 ועד לפטירתו בשנת 1934. הוא ארגן את הרבנות כשהוא משפר את יסודות ההוראה העברית ומרכז את האמצעים, והמקורות ומייעל את ההנהלה.

השפעת הצרפתים נתנה את אותותיה בכל תחומי החיים של הקהילה היהודית בתוניס וסביבתה.  הצעירים היהודים לא הסתפקו באימוץ הלבוש האירופאי אלא שינו את אורח חייהם. הם עזבו את לימודי היהדות ואת בתי הכנסת, אליהם החלו להגיע רק לחגים החשובים ביותר. אפשר היה לראותם יוצאים חבורות בנים בנות, לקולנוע, לתיאטרון או לישיבה בבתי קפה שהיו עד כה, נחלתם הבלעדית של הגברים.

בשונה מיחסם של יהודי תוניס לתרבות הצרפתית כתרבות מבשרת טוב, מנהיגי יהודי ג'רבא  חשו ב'משבי רוח' כמאיים על שלמות הקהילה, נחלצו בכל כוחם לפעול בכל דרך לשמירה על אופייה היהודי של הקהילה. רבני הקהילה על מנהיגיה לא אפשרו את פתיחת בתי הספר הצרפתיים באי וניהלו מלחמת חורמה בהוגי הרעיון.

בתחילת המאה ה-20, חלה התעוררות לאומית בתוניסיה. התעוררות זו העמידה את היהודים בתווך בין דרישות ה-"דסתור" (מפלגה פוליטית נוסדה ב-1920, במטרה לשחרר את המדינה מהפרוטקטורט הצרפתי), לבין הצרפתים שקיוו כי הם יעמדו לצדם.

"ככל שהתפתח המאבק הלאומי גברה ההתלבטות אשר ביטוייה העיקריים היו בממדי העלייה וההגירה מתוניסיה".

לאחר העצמאות של תוניסיה, נקבע בחוקה כי "תוניסיה הינה מדינה מוסלמית המהווה חלק מהמגרב כשהשאיפה היא לאיחוד". השפה הערבית תפסה את מקומה של השפה הצרפתית כשפת המדינה.

למעשה, החוקים החדשים במדינה ביטלו לחלוטין את המשפט הרבני ואת ועד ההנהגה היהודית. האוטונומיה של הקהילה היהודית נגדעה; מה שיצר אווירה כבדה של חוסר ביטחון ואי וודאות וזירז ביתר שאת את היציאה ההמונית והחפוזה של יהודי תוניסיה חלק לישראל וחלק לצרפת. 

עצמאותה של ישראל ב-1948 הביאה לתחילת עלייתם של יהודים מתוניסיה לארץ ישראל אך עצמאותה של תוניסיה –  1956- הייתה למניע מרכזי אשר הביא לעליית  מרבית הקהילה לארץ ישראל. משבר ביזרט ב-1961- אף זירז את עליית אחרוני יהודי תוניסיה. מכאן והילך נותרו בתוניסיה קומץ קטן בלבד.

לאחר שורה של הפגנות בדצמבר 2010- וינואר 2011, הצליחה המהפכה התוניסאית החדשה שבקעה משדרות העם, לגרום לעזיבתו של נשיא הרפובליקה זין עאבדין בן עלי, ועד לחתימת סקירה זו עדיין אין נשיא מכהן בתוניסיה.

כיום הקהילה היהודית בתוניסיה מונה כ- 1600 יהודים אשר מרביתם (כ-1200), חיים באי ג'רבא  ובזרזיס שבדרום והיתר מפוזרים בתוניס הבירה וסביבותיה.

*בעזרתה האדיבה של ד"ר מרים גז אביגל

ביבליוגרפיה

סעדון ח' "הארץ ויהודיה" בתוך: סעדון ח' (עורך) ,קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים -תוניסיה, תל-אביב, 2005.

אברמסקי-בליי, ע' (עורכת) ,פנקס הקהילות – לוב. תוניסיה, ירושלים תשנ"ז.

קופלביץ, ע' ,אבן- ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה, ישראל 2002.

בן ששון מ' ,צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם קירואן 800-1057, ירושלים 1997.

אמר מ' "הספרות הרבנית" בתוך: סעדון ח' (עורך) ,קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים -תוניסיה, תל-אביב 2005.

גז –אביגל מ' ,שירת הנביאים שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבא תוניסיה, לוד תשס"ט.

כהן-פרז ח' ,מעגלים בכחול, ירושלים 2000.

 ATTAL, Robert, Les Juifs en Afrique du Nord, Bibliographie, Jérusalem 1993.

ATTAL, Robert, et SITBON, Claude, Regards sur les Juifs de Tunisie, Paris 1979. ATTAL, Robert, Regards sur les Juifs d'Algérie, Paris 1996. 

ATTAL, Robert, et AVIVI Joseph, Registres Matrimoniaux de la communauté juive

                                                         Portugaise de Tunis, aux XVIIIe et XIXe siècles,

                                                         Jérusalem 1989.

ATTAL, Robert, "Polémique autour de la désignation d'un grand rabbin de Tunisie en

                              1928", in Revue des Etudes juives, CLI (1-2) janvier, juin 1992.

BIALE, David, édit. Les cultures des juifs- Une nouvelle histoire, Paris– Tel Aviv 2005.

CHOURAQUI, André, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, Paris 1998.

CORNET, Henry, "Les Juifs de Gafsa", in Les Cahiers de Tunisie-Revue de Sciences Humaines, Tunis 1955.

RYVEL, L'enfant de l'Oukala et autres contes de la Hara, Paris 1980.

SEBAG, Paul, Histoire des Juifs de Tunisie des Origines à nos jours, Paris 1991.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סגור לתגובות.