תוניסיה ויהודיה בסבך 'אביב העמים' הערבי

מאת פרופסור מיכאל מ'  לסקר

 

I. הזירה התוניסאית הפנימית בהשוואה עם חברות ערביות אחרות

 

המהפכה בתוניסיה פרצה ב-17 בדצמבר 2010 והובילה להדחתו של הנשיא זין אל-עבידין בן-עלי ב-14 בינואר 2011 ולקריסת משטרו האוטוקרטי. הקטליזאטורים למהפכה קשורות קשר אמיץ למצוקת האבטלה החמורה, לעליית מחירי המזון ודמי השכירות, ולשחיתות הכלכלית שאפיינה את רוב שנות שלטונו של בן-עלי. משפחות בן-עלי וטרבלסי (המשפחה של אשתו) צברו הון רב על חשבון העם התוניסאי. הממצאים החושפים את שליטתן במפעלים, בקונצרנים וענף נדל"ן מתועדים היטב במסמכי ויקיליקס. תוניסיה הייתה ידועה לשמצה גם  בהפעלת צנזורה נוקשה כלפי המשתמשים באינטרנט ונגד ארגוני זכויות האדם ועיתונאים. בדומה לאלג'יריה, מצרים ולוב התפתחה שם מסורת ארוכת שנים של זיוף תוצאות בחירות פרלמנטאריות ומוניציפאליות ודיכוי גורמים אופוזיציוניים ביד ברזל.

            במהלך ההפגנות הסוערות בינואר-פברואר השנה נקטו כוחות המשטרה ושירותי ביטחון-פנים באלימות מופרזת לבלום את תנועת המשכילים הצעירים החילוניים ואת פעילי האיגודים המקצועיים שדרשו את יישומן של רפורמות פוליטיות וחברתיות גורפות. צעירים אלו נהנים מרמת השכלה גבוהה מזו שברוב מדינות ערב. מחד, השלטון הישן ידע להשקיע משאבים אדירים בחינוך. מאידך, רוב בעלי התארים ממוסדות להשכלה גבוהה התקשו למצוא מישרות ההולמות את כישוריהם, ובמקרים רבים לא מצאו אף גורם שיעסיק אותם בעבודות אחרות. כמו במצרים ובאזורים אחרים של עולם האסלאם נאלצו המובטלים לדחות חיי נישואין והקמת משפחה מתוך שיקולים פיננסיים.  

            מה שאפיין את המהפכה התוניסאית וזו המצרית שבאה בעקבותיה הוא היעדר השתתפותם של האלמנטים האסלאמיסטים במחאות הספונטניות והמאורגנות ובקרבות-הרחוב. לא זו בלבד שהאסלאמיסטים הפגינו אנונימיות, הם נמנעו מלתקוף מילולית את המורדים החילוניים. ההיבט היוצא דופן במרד הצעירים התוניסאים הוא שמעשיהם הציתו את האש במצרים, בלוב, בתימן, ואף בסוריה. אמנם המחאה המקורית בעולם המוסלמי נגד משטרים טוטליטריים החלה באיראן והקדימה את מהפכת תוניסיה בחודשים ארוכים. אבל הייתה זו תוניסיה שיצרה בעולם הערבי את התקדים המהפכני. ההפגנות שפקדו את מרוקו בפברואר 2011 נראו הרבה פחות דינאמיות מאשר בתוניסיה ובמצרים. אולם האש שהוצתה בתוניסיה היא זו אשר דרבנה את מלך מרוקו מוחמד השישי לנקוט בצעדים מרחיקי לכת ולהודיע, בנאום מן ה-9 במארס 2011, על כוונתו לכונן חוקה דמוקרטית חדשה מלוות במשאל עם, ולהעביר את כל סמכויותיו האקזקוטיביות לידי ראש ממשלה של המפלגה שתנצח בבחירות הפרלמנטאריות. אם מוחמד השישי יעמוד בהבטחתו הרי מעמדו יהפוך לזה של מלך ללא כוח  אקזקוטיבי בדומה למלכי אירופה של ימינו. מה שיישמר למונרכיה המרוקנית הוא תוארו הדתי בעל המשמעות הסמלית 'אמיר אל-מואמינין' (מפקד המאמינים). המציאות החדשה, בראש ובראשונה בתוניסיה, ובמצרים, גרמה למלך להפיק לקחים, להקדים תרופה למכה, לא ליפול במלכודת כפי שנלכדו בה  בן-עלי, מובארכ וקד'אפי, ובכך להציל את המונרכיה השריפית בת למעלה מארבע מאות שנים.

            ימים יגידו מה יקרה בתוניסיה ובמדינות ערב האחרות העוברות, ככל הנראה, את שלביה הראשוניים של מהפכה מתמשכת. כמובן שרצוי להימנע מנבואות באזורנו ההפכפך אך ברור כי מהפכות מקיפות שאינן נבלמות בהפיכה צבאית או בגזילת השלטון על ידי אסלאמיסטים רדיקליים (דוגמת איראן, סודאן או אפגניסטן), צוברות תאוצה לאורך זמן. המהפכה הצרפתית שהחלה ביולי 1789 ידעה עליות ומורדות מכינון רפובליקות כושלות וחזרה לריאקציה מונארכית, ושוב יסוד רפובליקות שחלקן היו נגועות בשחיתות ואנטישמיות דוגמת פרשת דרייפוס ושלטון וישי. למעשה צרפת דמוקרטית ויציבה צמחה מתוך הרפובליקה החמישית רק במאי 1958.

            באשר לאסלאמיסטים, ברור לחלוטין כי בעקבות "האביב הערבי" לא ניתן למנוע מתנועותיהן להפוך למפלגות שתשתתפנה בבחירות פרלמנטאריות ואולי תתמודדנה לראשות הממשלות ולנשיאות. עד 2011 משטר בן-עלי וממשלותיו של מובארכ עצרו בעד האסלאמיסטים מלשדרג את תנועותיהן למפלגות כל עוד האחרונים התעקשו שהאג'נדה שלהם תשולב בעקרונות הדת או משום שקראו תגר על הלגיטימיות הפוליטית של המשטרים. תנועת אנ-נהצ'ה (ההתחדשות) התוניסאית למעשה הוצאה מחוץ לחוק לפני כשני עשורים ומנהיגה, רשיד ע'נושי, הוגלה לאירופה.  עם שובו של ע'נושי לתוניסיה בפברואר 2011 הפכה תנועתו למפלגה. בעקבות הדחת מובארכ 'האחים המוסלמים' המצריים יסדו מפלגה "אזרחית" בשם מפלגת החירות והצדק  הטוענת לאוטונומיה מתנועת 'האחים המוסלמים' ומבטיחה לשחק במגרש הדמוקרטי שאמור לקרום עור וגידים בחודשים הקרובים. במרוקו פועלת מפלגת הצדק והפיתוח שמזמן הפכה למפלגה כי הסכימה לדיאלוג פוליטי ודמוקרטי ולהימנע משימוש באלימות. למרות שתוניסיה היא החלוצה בעולם הערבי בפיתוח חברה כמה שיותר חילונית, ושבה מעמד האישה הוא האיכותי ביותר בעולם הערבי: האם יכולים האסלאמיסטים להשתלט על הסדר הפוליטי החדש בעקבות הבחירות המתוכננות בקרוב? האם החילונים הם אלה שיתנו את הטון הפוליטי במדינה? או שלאחר הבחירות, עם היוודע תוצאותיהן, תקום קואליציה מגוונת של מודרניסטים ואסלאמיסטים המתפקדים בדו-קיום מכורח המציאות החדשה?

            מפלגת אנ-נהצ'ה טוענת שהיא דומה למפלגת החברה למען השלום (MSP) באלג'יריה ומפלגת הצדק והפיתוח במרוקו המצטיירות כמתונות. ע'נושי הודיע לא מכבר שתנועתו תתמודד בבחירות הקרובות וכי הוא שולל את המודל האיראני של רפובליקה אסלאמית קיצונית ומצהיר כי מפלגת הצדק והפיתוח התורכית ( (AKPתואמת יותר את השקפת עולמו. וזאת משום שה-AKP האסלאמיסטית מצליחה במאמציה לעודד דפוסי שלטון דמוקרטי אותנטיים, מקיימת יחסים הדוקים עם האיחוד האירופי וארצות הברית, מובילה כלכלה משגשגת, וממשיכה את חברותה בברית האטלנטית. לא ברור אם אנ-נהצ'ה תציג מועמד לראשות המדינה אך היא תעמיד מועמדים לבחירות הפרלמנטאריות.

בשלב הנוכחי קשה לוודא אם יעלה בכוחה של המפלגה האסלאמיסטית להגיע להישגים אלקטוראליים מרשימים. גורמים חילוניים מזהירים כי המפלגה אינה כה ליברלית ו"אזרחית" כפי שהיא מתיימרת להיות ושהאסטרטגיה המתוחכמת שלה שקרית ומטעה. יעדה האולטימטיבי הוא להקים בעיתוי המתאים בטווח הארוך מדינה אסלאמית המושתתת על עקרונות השריעה. האליטות המשכילות יחד עם מהפכני "האביב הערבי" באזורי החוף הים-תיכוני, כך נאמר, ייאלצו להתעמת עם תומכי האסלמיסטים באזורי הפנים. סיטואציה זו יכולה לגרום למעורבות הצבא ולכינון משטר צבאי. אולם למרות כל  הנבואות וההזהרות לא ברור מה ילד יום. 

 

II. יהודי תוניסיה בסבך המציאות החדשה

 

מתוך למעלה מ-100,000 יהודים שחיו תחת שלטון הפרוטקטוראט הצרפתי עם קבלת  העצמאות במארס 1956, נותרו כיום כ-1,500: שני-שליש באי ג'רבה והשאר בתוניס העיר. למרות אי-אלו עימותים ואתגרים לא פשוטים–בין השאר בימי מלחמת ששת הימים, מלחמת יום-כיפור, מתחים בין מוסלמים ליהודים בעקבות מתקפת חיל האוויר הישראלי על מפקדות אש"ף בתוניסיה לקראת אמצע שנות השמונים, והפגיעה בבית הכנסת בג'רבה לפני כעשור–לא נשקפה סכנה ממשית ליהודים במהלך עשרות השנים האחרונות. מעמדם בתוניסיה הנו טוב בהרבה ממעמד הנוצרים הקופטים במצרים שחייהם היו קשים תחת השטר הישן וכעת הפכו לבלתי נסבלים ומסוכנים. הנשיא האגדי חביב בורגיבה נמנה עם החלוצים המדיניים בזירה הבין-ערבית בעת שחתר באמצע שנות השישים לקידום יוזמת שלום בין ישראל לשכנותיה. מדיניותו המתונה והפרגמאטית כלפי ישראל ("היא אמנם נולדה בחטא אבל על הערבים להשלים עם קיומה ולשאת-ולתת עמה"),  הקרינה על יחסו ויחס אנשי שלטונו החיובי כלפי היהודים. עם חלוף השנים עברה הקהילה היהודית תהליך של חיסול עצמי והיגרה לצרפת או עלתה לישראל. סיבות ההגירה מעוגנות בשיקולים כלכליים, תרבותיים, חברתיים, ובנוגע לעלייה ישראל, אף בהיבט הדתי והציוני. כאמור, ההיבטים הפוליטיים היו יחסית מינוריים משום שבמדינה אשר חוותה תהליכי חילון, רדיפת יהודים לא התממשה.   

            האם ההתפתחויות הדרמטיות של דצמבר 2010 – פברואר 2011, וכל המתחים הקיימים בחברה התוניסאית שלבטח עוד יחריפו, יעוררו שאיפה להגירה וחיסול הגלות אחת ולתמיד? גם כאן יש באמתחתנו יותר שאלות מתשובות בים של אי-וודאות. קיים חשש מאפשרות לעליית כוחם הפוליטי של האסלאמיסטים וכינון שלטון דתי אנטי-ישראלי ואנטישמי שישייך את יהודי תוניסיה לציונות ויתאר אותם כסוכניה של מדינת ישראל. היהודים מודאגים מאופציה נוספת: שמא תקום ממשלה קואליציונית המורכבת מחילונים ואסלאמיסטים יחדיו. ככלות הכול, גם האלמנטים החילונים הדמוקרטים עוינים בחלקם את ישראל ותמיכתם במאבק הפלסטיני הנו שקוף וללא עוררין. אין זה סוד שהיהודים העדיפו את המשטר הישן שדאג לשלומם ואפשר להם ליהנות מהישגים כלכליים. לא מעטים בקרבם הביעו בדיסקרטיות צער על עזיבתו של בן-עלי.

            אין לדעת מה יעשו היהודים. אם יחליטו לעזוב הם יעשו זאת מאחת מכמה סיבות: 1) מצב ביטחוני רעוע ומאבקי כוח בין מודרניסטים לאסלאמיסטים שעלול להציבם בין הפטיש לסדן; 2) אי-הכללת סעיף בחוקה החדשה שיבטיח את שלומם וקיומם של אוכלוסיות לא-מוסלמיות; 3) מצב כלכלי ירוד. יהודי ג'רבה אכן מודאגים מאוד מהמצב הכלכלי. עד פרוץ המהפכה האי ג'רבה היה מרכז תיירות תוסס. התיירים ממדינות האיחוד האירופי ביקרו בבזארים ושהו בבתי מלון מפוארים על רקע ציורי של אזור קיט באמצע המדבר. אי-היציבות בתוניסיה ובלוב השכנה הבריחו את התיירים ובכך פגעו פגיעה קשה בכלכלה המקומית. מכיוון שהיהודים הנם מרכיב דומיננטי בתעשיית התיירות הג'רבאית, חלקם נותרו ללא פרנסה או מתקיימים מהכנסות דלות. בהיעדר שינויים בעתיד הנראה לעין, אין לשלול אפשרות של הגירת יהודים אל מחוץ למדינה. ידוע כי מדינת ישראל נכנסה לעובי הקורה בהיערכות לקליטת עולים תוניסאים. אך עדיין אין תזוזה משמעותית. גם אם תישמר גלות תוניסיה, תוך עשור או שני עשורים–בגלל הגירה הדרגתית של צעירים וכתוצאה מתהליכי הזדקנות–לא יימצאו יהודים בג'רבה ובתוניס. סופן של קהילות תוניסיה ומרוקו יתגשם כפי שהתבצעו תהליכי ההתרוקנות באלג'יריה, לוב, מצרים, סוריה ותימן.

 

         

 

סגור לתגובות.